שני ספרים ועין ביום אחד, או: החיים שלי תותים

אתמול היה יום כזה, מהמוזרים.

בבוקר גיליתי את ״שנה שבע״ באתר ע-ברית, ואז באתרים אחרים. זה כאילו מובן מאליו, אבל זה לא. זה מפתיע ומרגש ומשמח ומלחיץ בכל פעם מחדש.

אני כותבת ״גיליתי,״ אבל האמת היא שגילו לי. עוד ווטסאפ ועוד הודעה צפצפו בטלפון שלי. דברים התגלו. וכל המגלים כולם התפעלו מהכריכה היפה של ״שנה שבע״, שהיחידה שאחראית ליופיה היא Orna Landau.

היא באמת כל כך יפה.

אומרים Don't judge a book by it's cover. אני מקווה שדווקא כן ישפטו אותו לפי הכריכה שלו.

אחר כך הלכתי לאיכילוב. עין ימין האומללה קיבלה את הזריקה ה-46 שלה. בתמונה, בגלל שצילמתי אותה בעצמי, עין ימין היא עין שמאל. אם אתם משקיעים ברחמים, זו העין לרחם עליה.

מטרתי בחיים כרגע היא לא להגיע לזריקה ה-50. זו מטרה נעה, היא משתנה מדי פעם. פעם קיוויתי שלא אגיע גם לזריקה ה-40. או לזריקה הרביעית (באמת באמת הייתי בטוחה ששלוש זריקות יספיקו, כמו שאמרו לי בבדיקה הראשונה במרפאת עיניים. יום אחד אני עוד אחשוף את השקר הגדול הזה). כמו שכתבתי, זו מטרה נעה.

כשיצאתי מאיכילוב העין דמעה כל כך, שהייתי חייבת לחזור הביתה לתת לה להירגע קצת לפני שיצאתי שוב.

הפעם, יצאתי לאסוף את העותקים של ״דבר רודף דבר״ מDorit Tamir, המו״לית של ספרים בעלמא. על הכריכה היפהפיה שלו כתוב ״תרגמה מאנגלית: מיכל קרייטלר.״ זה השם שלי. אני מביטה עליו בהתפעלות. לא על השם שלי (הוא בסדר), אלא על הספר. הוא כל כך יפה.

עוד אחד שאני ממליצה לשפוט לפי הכריכה שלו.

בין לבין פגשתי חברה שאני אוהבת, שוחחתי עם הסטודנט שחזר ממבחן בהיסטוריה, התכתבתי עם המשוחררת שמבלה ברומא, דיברתי עם האחד והיחיד שתכף יחזור מוינה.

אם מישהו היה אומר לי פעם שכך אני אעביר יום כמעט סטנדרטי בפברואר 2025, אני לא בטוחה שהייתי מאמינה.