שלושה חודשים ועשרה ימים.

עוד שלושה חודשים ועשרה ימים, שיננתי לי בעודי נוהגת הביתה. עוד שלושה חודשים ועשרה ימים אני אהיה אשתו והוא יהיה בעלי.

השעה מאוחרת, הכבישים ריקים. לפני פחות משעה סיימנו את שיעור הריקוד שלנו, בו אנחנו מתאמנים על הואלס שנרקוד בחתונה לצלילי הדנובה הכחולה. אנחנו כל כך נהנים בשעורי הריקוד! עם כל ההכנות לחתונה והלחץ מכל הכיוונים, פעמיים בשבוע יש לנו הפוגה שבה אנחנו רק רוקדים ומשתוללים. ממש חוג.

הכל כבר מוכן – האולם, שנקבע אחרי הרבה דיונים עם ההורים, התפריט שכבר כמעט והוסכם עליו, די ג´יי שהסכים לנגן את המוסיקה שאנחנו בוחרים ולא מה שהוא רוצה או רגיל, וכמובן – השמלה המלכותית שלי שנתפרת בימים אלה והחליפה שלו, שכבר מחכה בארון. אפילו אמא שלי כבר קנתה שמלה, רק אבא עדיין לא מצא את הזמן ללכת לקנות לו חליפה חדשה. באמת אני צריכה לדבר איתו על זה, הרי לא בכל יום מתחתנת בתו הבכורה!

עוד שלושה חודשים ועשרה ימים, ואני כבר כל-כך מחכה לחיים החדשים שיתחילו. החיים יחד כזוג, כמשפחה, בדירה שלנו, שתהיה מוכנה סוף סוף. כבר אין לי סבלנות, אני רוצה ששלושת החודשים הללו יעברו כבר! אני רואה כל-כך ברור איך זה יהיה, ולמרות הספקנות של הסביבה, למרות המשפט שאבא זרק לי הבוקר – "הייתי רוצה לראות אותך עוד שנה", אני יודעת שיהיה נהדר.

אני מתקרבת הביתה. עייפה. היה יום ארוך – סיימתי מאוחר לעבוד ואחר-כך הלכנו לרקוד. מהכביש אני רואה אור דולק בבית – מעניין מי זה ער בשעה כזו. בטח לא אמא ובטח לא אחי. אולי אבא שלי מחכה לי. זה קורה לפעמים בזמן האחרון: אני מוצאת אותו ער כשאני חוזרת, אנחנו מפטפטים קצת והולכים לישון. נעשה את זה קצר היום, אני ממש מותשת, ומחר צריכה להיות מוקדם בעבודה

.

פותחת את הדלת. שקט, כולם ישנים. בראי שבכניסה אני רואה את דמותו של אבא משתקפת – נרדם עם הספר על הברכיים… חמוד. אני אלך בשקט בשקט ואעיר אותו, אצחק עליו שהוא נהיה כמו כל הזקנים האלה שנרדמים באמצע הקריאה. על קצות האצבעות אני מתקרבת. הצבע שלו לא כרגיל. הוא אפור לגמרי. אני נוגעת בו והוא קר. אני קוראת לו והוא לא עונה. קוראת לו שוב, ושוב – הוא לא עונה. מלטפת אותו והוא לא מגיב. באצבעות רועדות אני מחייגת למד"א.

עוד שלושה חודשים ועשרה ימים אני אהיה אשתו והוא יהיה בעלי, ואבא שלי לא יהיה שם לראות את זה.