להיות אמא של ״הילד ההוא״

להיות הורה לילד "אחר", "מיוחד", "שונה", או איך שלא תקראו לזה, זה להיות כל הזמן במתח. לעמוד מאחוריו על קצות האצבעות ולנסות להציץ, לתפוס דברים לפני שהם נופלים ואירועים לפני שהם מתרחשים. למנוע אסונות קטנים וגדולים, לשמור עליו שלא יפָגע ושלא יפגע, להגן על שמו הטוב ושלא ידברו עליו מאחורי הגב. לשמור על קשרים טובים עם ההורים האחרים, עם הגננת, ואח"כ המורה, והמורות המקצועיות. לבדוק טוב טוב כל חוג לפני שאת רושמת אותו אליו, לוודא שלמדריך יש גישה מתאימה, לא נוקשה מדי וגם לא כזו שמוותרת עליו בקלות.

להיות הורה לילד אחר זה לדעת לשנות תכניות, כשמשהו שתלית בו כל כך הרבה תקוות לא מתגשם, ולעבור ל-plan B, ואח"כ plan C, ו-D, וגם כשאת גומרת את כל ה-ABC לעבור לכתב היפני, להם יש כמה אלפי אותיות, ובטח אחת התכניות שמצורפת לה אות יפנית תצליח. לשמור עליו, לאהוב אותו, להאמין בו גם כשהוא כבר מתייאש מעצמו. לדעת מתי לדחוף חזק ומתי להרפות, מתי לשנות כיוון לגמרי ומתי רק את הקצב. מתי להציע הצעה חדשה ומתי לשתוק ולתת לו ליזום. ואיך להוריד אותו בעדינות מיוזמה חדשה שהוא תולה בה תקוות משלו, ואת כבר יודעת שהסיכויים להתגשמותן קלושות.

אבל הדבר הכי חשוב בלהיות הורה לילד כזה, הוא להיות תמיד מאחוריו ומצדדיו ולחבק אותו מכל הכיוונים, שידע תמיד שיש לו לאן ליפול (כי הוא עוד יפול לא מעט), ושתמיד יתפסו אותו זרועותייך החסונות והמתורגלות, יתפסו ויחבקו. שתמיד ידע שאתם יחד מול הקשיים, יחד מול הבעיות, ויחד גם בפתרונות ובהצלחות.

זה לא פשוט להיות הורה לילד שהוא לא כמו כולם. קשה לוותר על הציפיות שלך, החלומות שחלמת עבורו, התקוות שתפרת סביבו. אבל ברגע שאת מצליחה להשתחרר מכל אלה, ולהביט בילד שלך בעיניים – לא אובייקטיביות, אף פעם לא אובייקטיביות, אבל מקבלות, מקבלות אותו בדיוק כמו שהוא, ומכירות אותו על כל רבדיו המיוחדים והמעניינים, ועם הזמן גם מתפעלות ממה שהוא וממי שהוא נהיה ומההתפתחות המרגשת והלא שגרתית שלו. זה לא פשוט, אבל ברגע שאת מצליחה להסיר ממנו את כל העטיפות החיצוניות שכרכו סביבו החלומות שלך והציפיות של הסביבה, ואת רואה את היצור הייחודי והנהדר שהולך ומתרקם מול עינייך, את יודעת שהתוצאה הסופית שווה כל צעד מייסר בדרך, כל קושי וכל דמעה. אז את מבינה שבסופו של דבר הוא יהיה בסדר, הילד המיוחד והמופלא שלך, הוא יהיה הרבה יותר מבסדר, כי הוא יהיה הכי הוא שאפשר. וזאת המתנה הכי גדולה שאת יכולה לקבל ממנו ולהעניק לו, התובנה הזו, שככה בדיוק הוא נוצר להיות, ואת צריכה בעיקר לא להפריע ולסמוך עליו שילך בדרך שלו, להושיט לו יד כשצריך ולתת לו את החיבוק שלך, או הכתף שלך, או הגב שלך, או כל חלק אחר מגופך או מנפשך שיזדקק לו באותו רגע. את שם בשבילו והוא יודע את זה והמשא שלו הרבה יותר קל בזכותך.