כתבתי ספר

את יושבת וכותבת ספר. ימים ארוכים, ארוכים, את יושבת לבד מול המחשב שלך וכותבת. אם יש לך מזל, יש עוד אנשים שיודעים מה את כותבת, שיודעים על מה את כותבת ועל מי, שמתעניינים ושואלים ולפעמים גם את יכולה לשאול אותם. ״אז מה דעתך? יכול להיות שהגיבורה שלי תעשה את זה?״ או ״איך מגיעים למצב בו הדבר ההוא מתרחש?״

יושבת וכותבת וכותבת, ימים ושבועות וחודשים. ופתאום, זה תמיד מגיע פתאום, כתב היד גמור. אמרת כל מה שיש לך להגיד. את אף פעם לא מוכנה לרגע הזה, שבו כתב היד אומר לך - זהו. הסיפור הסתיים. עד עכשיו את היית זו שאמרת לו - עכשיו זה יקרה, ואחר כך זה. אבל מגיע הרגע בו כתב היד לוקח שליטה ואומר לך - מספיק. נגמר.

את מסתכלת רגע על המשפטים האחרונים, אולי מתקנת מילה או שתיים בפיסקה הזו, המסיימת, ואומרת לעצמך שתחזרי אליו מחר.

למחרת את עוד לא מסוגלת, אז עובר עוד יום, ולפעמים אפילו עוד אחד.

ואז את מתיישבת מול הקובץ של כתב היד שלך, וקוראת את כולו, מהתחלה עד הסוף. קושרת שרוכים שנותרו פרומים, מתירה אחרים שקשורים הדוק מדי. מתקנת שגיאות הקלדה. מזיזה סצנה אחת קדימה ואחרת ממש לסוף. ואחרי כמה ימים את כבר מרשה לעצמך להגיד שזהו, סיימת לכתוב.

את נותנת לבת שלך לקרוא. את קצת נבוכה, אבל לא מדי, היא מכירה אותך טוב והפרגון שלה הוא תמיד חד משמעי.

את נותנת לבן הזוג שלך לקרוא. הוא מנסה להיות ביקורתי, הוא שואל שאלות ומקבל תשובות, ואומר לך שזה הכי טוב שכתבת עד עכשיו.

את שואלת את החברות שלך אם הן רוצות לקרוא. יש כאלה שרוצות. את שולחת להן. אחת כותבת לך כבר למחרת שסיימה לקרוא בנשימה עצורה ונהנתה מאוד. לאחרת לוקח כמה שבועות, והיא מגיעה אליך עם רשימה של תיקונים. חלקם את מקבלת, אחרים לא.

ואז את שולחת את כתב היד הגמור לעורכת שלך ומחכה.

מחכה מחכה מחכה.

והודעה מבצבצת לך על המסך - ״אפשר לדבר?״ והלב שלך עוצר לרגע, ואז מתחיל לפעום בעוצמה. אהבה? לא אהבה? את נושמת לאט, מנסה למשטר את פעימות הלב שלך, אבל זה לא עובד. אז את מתקשרת, לשמוע ולגמור עם זה.

היא אהבה את הספר, והיא רוצה להוציא אותו, ואת אומרת לה את אחד הדברים המטופשים בעולם, שהעיקר שיהיה עורב על הכריכה, והיא צוחקת עליך בלבה ולמחרת מגיע החוזה במייל ואת חותמת עליו ומרחפת על ענן. הספר. שלך. יראה. אור.

ואת יודעת שייקח כמה חודשים עד שהיא תתחיל לערוך אותו, אבל זה בסדר, את בתחושת הישג נהדרת, את מספרת לאנשים (מעט אנשים!) שחתמת חוזה להוצאתו לאור של הספר החדש שכתבת. הוא עכשיו בשלב הביניים שבין כתב יד לספר.

וכשאנשים כותבים לך לספר כמה נהנו מהספר הקודם, לחלקם (לא לכולם!) את עונה שבקרוב יצא הספר החדש. והם שואלים ״מתי?״ ואת קצת נבוכה להגיד שאת לא בדיוק יודעת, אבל זה בתהליך.

וכמה חודשים אחר כך העורכת שלך כותבת לך שהיא שולחת לך את כתב היד הערוך, והקובץ נוחת בכבדות בתיבת המייל שלך. את מסתכלת עליו, הוא מסתכל עלייך, אבל את לא מעזה לפתוח אותו. את פוחדת ממה שתמצאי שם.

לוקח שבוע, אולי יותר, לפעמים שבועיים, אבל באיזשהו שלב הקובץ שמביט בך בעייפות מתיבת המייל שלך נראה פחות מאיים, ואת מעיזה לפתוח אותו. את קוראת כמה מהערות העורכת, דווקא לא נורא, וסוגרת אותו שוב. מחר. מחר תמשיכי.

ולמחרת את פותחת אותו שוב ומתקדמת עוד קצת, על קצות האצבעות, עוד לא מתקנת אפילו, עד שאת מגיעה להערה שמסעירה אותך. לא בצורה טובה, מסעירה, אלא באמת, גורמת לך לסערה פנימית. יכול להיות שהסצנה הזו לא טובה? יכול להיות שהדמות הזו לא אמינה? את חושבת על זה כמה ימים. את מתייעצת עם מי שקראו את הספר. חלקם מסכימים עם העורכת שלך. את מתקנת בצורה שאת מקווה תשביע את רצונה אבל גם לא תאבד את מה שניסית להעביר. וממשיכה.

זה תהליך ארוך, העריכה הראשונה, יש דברים שאתן לגמרי לא מסכימות עליהם. יש דברים שאת מתפלאה שהובנו כל כך לעומק. יש דברים שאת פתאום מבינה אחרת לגמרי בעצמך. זה לוקח זמן, ומשאבים אחרים, טמירים, כמו האומץ להתבונן לעומק של הטקסט ולעומק של עצמך. כמו היכולת לראות פתאום מה שכתבת מנקודת מבט אחרת. כמו הוויתור על פיסת טקסט שכתובה כל כך יפה, אבל כנראה לא משרתת את הסיפור. לפעמים אפילו דמות שלמה שאת שבויה בקסמה, אבל העורכת שלך אומרת שהיא מיותרת.

ואת זוכרת, כל הזמן זוכרת, שהיא לטובתך ולטובת הספר, שהיא יודעת מה נכון ברמה אחרת ממך. את מרגישה את הספר בבטן, בקרביים, היא מביטה עליו מהעיניים ומהמוח.

ואחרי שאת מתקנת את כל הדרוש תיקון, מתווכחת עם כל הדורש ויכוח, מתעקשת על כל מה שבאמת חשוב לך בטקסט הזה, את שולחת לה אותו שוב, בחיל ורעדה, ומחכה לסיבוב העריכה השני.

סיבוב העריכה השני הוא פחות מפחיד. את כבר יודעת מה לא מצא חן בעיניה בספר, את כבר שלמה יותר עם הדברים שצריך לוותר עליהם, את לפעמים מעיזה אפילו לחשוב שאולי בסוף הוא יהיה יותר טוב ממה שהיה קודם.

ואחרי התיקונים שעשית בעריכה השניה את קוראת שוב את כל כתב היד, ומודה בפני עצמך: כן, הוא יותר טוב ככה. יותר קצר, יותר מהודק, יותר יפה. מזל שיש לך עורכת חכמה.

עכשיו, בעצם, עשית בשביל הספר כל מה שיכולת לעשות בשבילו: כתבת אותו, הוא עבר עריכה, תיקנת אותו. זהו, הוא עובר הלאה, לשלבים הבאים. השלבים שאינם תלויים בך.

הספר עובר עריכה לשונית. את מקבלת מהעורכת הלשונית את הטקסט הערוך. הרבה מקפים חדשים מתווספים אליו, חלק מהפסיקים יורדים (את אוהבת פסיקים). את מקבלת ממנה גם מייל קצר שבו היא כותבת לך שהיא ממש נהנתה מהספר, ומתרגשת.

אחר כך הספר עובר הגהה, ואחרי ההגהה את קוראת אותו שוב. פה היתה מילה כפולה, שם היתה שגיאת הקלדה. עכשיו אין. את קוראת שוב ליתר בטחון. מקבלת מייל קצר מהמגיהה שהספר ריגש אותה. ושמחה.

ועכשיו? כריכה.

בראש שלך היתה כריכה מאוד ברורה, עם צבעים מאוד ספציפיים, ודימוי מאוד מסוים. את מנסה ליצור משהו דומה למה שישב לך בראש ב-AI. את לא מצליחה. מה שה-AI יוצר לא נראה בכלל כמו מה שישב לך בראש. את מנסה לתאר את זה לאנשים. אף אחד לא מבין. את חשבת על כריכה צהובה, עם עורב גדול עליה. אולי עומד על ענף. משהו מינימליסטי כזה. מציעים לך כריכה מרהיבה, צבעונית, עמוסה, עם פרפרים ופרחים. בכלל לא מה שדמיינת, אבל יש שם עורב. את מתאהבת בכריכה. זאת הכריכה.

ועוברים עוד כמה שבועות, אולי חודש, וסרטון מגיע אליך, מבית הדפוס, עם הספר שלך, עם הספרים שלך, ברבים רבים, יוצאים כרוכים ויפים ממכונת הדפוס הגדולה, נערמים בערימות ונעטפים בעטיפות. הספר שלך בדרך החוצה.

ואת עדיין לא עשית כלום מאז שגמרת עם העריכה, ועוד לא ראית ולא נגעת ולא הרחת את הספר שלך, עד שיום אחד הבת שלך מושכת אותך לחנות סטימצקי בגן העיר ואת מעיפה מבט על הספרים שמוצגים על הבמה הראשונה ואף אחד מהם הוא לא שלך, ואת אומרת לה, ״צריך לחכות עוד שבוע,״ והיא מושכת אותך עוד פנימה, לתוככי החנות, ושם נמצא תומר, מנהל החנות, שאת מכירה עוד מסבב החנויות שעשית עם ספרך הקודם, ואתם מתחבקים ושמחים זה בזה, והבת שלך מספרת לו שיצא לך ספר חדש ומראה לו תמונה של הספר, והוא אומר ״אוווו!!״ ארוך כזה, ואץ רץ לירכתי החנות ומגיש לך בגאווה גדולה את הספר שלך, הספר שלך! כתוב וערוך וכרוך ומודפס. והוא יפה וריחני וטוב ומשמח, ואתם מצטלמים איתו, ואת מבינה שעכשיו רק מתחיל מסעו בעולם.