מנגו

באביב 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים.

אני יודעת שזה היה אז, כי השנה שלאחר מכן הוכרזה "שנת השלום" על ידי משרד החינוך, ולקראת יום העצמאות, מצאתי את עצמי שוקדת בשיעור ציור על עיצוב האותיות ל"ב (32 למדינת ישראל) בצבעי פנדה, בתוך לב גדול, שחציו דגל ישראל וחציו דגל מצרים. 

הרוח החדשה של הסכם השלום עם מצרים הגיעה עד ביתנו, כשאבא שלי, חבר אגד ותיק, קיבל את הקו תל-אביב – קהיר – קו 100. פעמיים-שלוש בשבוע הוא היה יוצא עם שחר ועם השותף שלו, ציונוב, באוטובוס שלו, אחד המרצדסים החדשים שאך הגיעו לארץ, לנסיעה הארוכה. הוא היה חוזר למחרת בערב, ובאמתחתו סיפורים לרוב וגם אוצר בלום: ארבע פחיות כתמתמות שעליהן אותיות ערביות מסולסלות ירוקות, ובתוכן מיץ מנגו סמיך ומתוק. שתיים קיבל בנסיעה הלוך ושתיים בדרך חזור.

אבא לא שתה מהפחיות במהלך הנסיעה. הוא שמר אותן, הביא אותן הביתה, ומהר מאוד נבנתה ליד הקיר פירמידה כתומה של פחיות מיץ מנגו. את העסיס הנחשק היינו שותים יחד, אבא ואני, בשעות הערב. שאר בני המשפחה מעולם לא התפעלו מטעמו העשיר והעמוק של המנגו, ואבא ואני חלקנו פחית כמעט מדי ערב.

לאחר שהובהר והתבסס טעמנו המשותף לפרי האקזוטי, החלה מסורת רבת שנים ועתירת טקסים: בכל שנה, עם פרוץ עונת החגים והַגיע המנגו לחנויות הפירות והירקות, היינו אבא ואני נהנים יחד מהפרי. הטקס כלל את קילוף המנגו בזהירות ע"י אבא, שנשמר לקלף את הקליפה בלבד עם מינימום פרי עליה, אח"כ חיתוכו לפרוסות יפות וישרות, ואז הקריאה הכועסת: "בואי מהר! תראי מה עשית!". אני הייתי יורדת במהירות מחדרי, מצפה להינזף על משהו שעשיתי (או שלא עשיתי), ובמקום אב כועס מוצאת אחד מחייך, ולידו צלחת גדושה בפלחי מנגו עסיסיים. התרגיל הזה, של לקרוא לי בכעס, עבד לו אולי פעמיים, אבל הוא המשיך לנסות, גם כשאני כבר ידעתי לרדת בנחת ובלי בהלה, עם ציפיה לצלחת הגדושה שלי. היינו יושבים יחד, אבא ואני, ליד השולחן במטבח. אני אוכלת את הפרי הערב במזלג קטן של עוגה, והוא נוגס במה שנשאר צמוד לגלעין הגדול והמחוספס.

בכל שנה, עם בוא הסתיו, החגים והמנגו, היה הריטואל חוזר על עצמו.

לפעמים, כשאני תוהה אם ועד כמה אהב אותי, אני נזכרת במנגו שהיה מקלף עבורי, ונרגעת. לא מקלפים מנגו עבור סתם מישהו, רק עבור מי שבאמת אוהבים. 

אני מחייכת לעצמי ובעיניים דומעות מביטה בידי המוכתמת בעסיס הכתום, כשלידי נערמים פלחי המנגו בצלחת. תיכף אקרא לבן החמש שלי שיבוא ליהנות מהם. אני אכרסם את מה שנשאר סביב הגלעין.