"יש פה שני אנשים שרוצים אותך: שש ותשע. השש הוא גבר. הוא טוב. התשע היא אישה. הכוונות של לא טובות".

"אבל היא לא רעה, נכון?" אני כמעט מתחננת.

ורוניקה בוחנת שוב את המספרים שמולה, עד שהיא פוסקת "לא, היא לא רעה, אבל הכוונות שלה לא טובות. את מבינה מה אני אומרת?"

אין כמו אחיות – ואין אחיות כמו אור וגילי. הן גדלו ביחד, ואז גידלו את ילדיהן – בני אותו גיל כמעט – ביחד, ועשו זו בשביל זו כל מה שאפשר, ואהבו כמו שרק אחיות יכולות לאהוב. אבל אז קרה מה שקרה, ואור קמה והלכה, נעלמה בלי להותיר סימן. עברה שנה, עברו שנתיים, עברו חמש ושש ושבע. עכשיו היא חזרה. וגילי לא יודעת אם לשמוח, או לפחד.

ב"שנה שבע" מספרת מיכל קרייטלר על משפחה ואהבה, אשמה וכעס, על מה שאי אפשר לתקן ועל מה שאפשר לקום ממנו וללכת הלאה.  בכתיבה קלה ושוטפת היא פורסת בפני הקורא דרמה משפחתית מותחת, שאי אפשר להפסיק לקרוא.